מבוא
דיכאון תמיד היה מזוהה עם אובדנות. אם זה כסטיגמה או הגזמה קולנועית, וגם אם זה באנשים אמיתיים שבאמת סובלים מדיכאון אובדני. אבל מה באמת הקשר בין השניים? האם אדם חייב להיות בדיכאון כדי לחוות אובדנות? האם כל אדם אובדני חושב ברצינות על התאבדות? הרבה אנשים נוטים לחשוב שדיכאון פשוט גורם לאנשים להיות עצובים עד כדי כך שהם מאבדים טעם בחיים, או גרוע יותר, שהם רק אומרים שהם אובדניים בשביל תשומת לב, ואולי זה יכול להיות נכון, אבל אני משוכנעת שזה עמוק מזה בהרבה, ושיש השפעות של דיכאון על אובדנות שהם הרבה מתחת למה שאפשר פשוט להסיק, וזוהי מטרת המחקר, למצוא, לבחון, ולהבין את הקשר הזה. את זה אני אסביר באמצעות סקירה והצלבת מידע של התהליך מהשפעות כלליות של דיכאון, לאחר מכן איך הן מתקשרות לאובדנות ואיזה דברים קיצוניים יכולים לקרות בקלות במצבים של דיכאון אובדני, אך לא מיוחסים ונחקרים מספיק.
בחרתי לחקור על הנושא הזה כי דיכאון זה נושא שתמיד עניין אותי. שמעתי המון אנשים אומרים שהם “בדיכאון” ו”רוצים למות”, אבל בגלל שמחלות והפרעות נפשיות תמיד היו נושא שמאוד קרוב אליי, רציתי לדעת מה באמת קורה בזמן דיכאון. אבל, בגלל שרק לסקור את הנושא של דיכאון לא היה מספיק לי בשביל לענות על שאלת מחקר, או לפחות לא אחת שהייתה מעניינת אותי מספיק לאורך כל השנה, רציתי לבדוק נושא יותר ממוקד בתוך דיכאון, ולבדוק גם מה הנושא שהכי מתקשר אליו. אל אובדנות הגעתי בניסיון למצוא נושא יותר ממוקד ולבנות סביבו שאלת מחקר, בעיקר כי נדמה לי שיש משהו עמוק באובדנות שרציתי להבין.
