בתוך ההריסות של בית ספר – סיפור קצר על פי מאיה טבת

כמו שכולם יודעים, לפני חודש התפוצץ בית הספר. אבל קודם בואו נלך לכמה שעות לפני ההתמוטטות:

אני מאיה טבת מכיתה ד' ויש לי כמה חברות: אגם, שיר ומיכל. היום התחיל בשיעור מדעים, והוא היה רגיל וכיפי, כמו כל שיעור מדעים רגיל.  אני והחברות שלי,היינו בפעילות בחדר בישול והכנו בורקסים, ואז הכל סביבנו התחיל להתנדנד. כל הילדים וכל הילדות רצו החוצה. גם הקטנים, וגם הגדולים. בכל הבלאגן אני והחברות שלי ניסינו לשאול מישהו מה קרה, אבל לא קבלנו תשובות, כולם רצו וצעקו. המורים ניסו לסדר את כולם, אבל זה לא עזר. הבניין התחיל להסתבך בתוך עצמו, להשמיע רעשים ובבת אחת כל המבנה קרס. האדמה התנדנדה ואז קרה הדבר הכי מוזר שחוויתי בחיי, כל השטח של בית הספר התחיל לשקוע אל תוך בטן האדמה. ירדנו למטה כאילו היינו במעלית ענקית. מסתבר שירדנו בערך 30 מטרים מתחת לפני השטח.

אז עבר כבר שבוע, בלי אינטרנט, ובלי שום דבר שיכול לאזור לנו במצב כזה.  

טוב ברור, למה שניקח חוט הצלה מחובר לגלגל הצלה לבית הספר? 

מזל שלקחנו איתנו את הבורקסים שהכנו בחדר בישול, אחרת אולי לא היה לנו בכלל מה לאכול! בזמן שהיינו שם, בבטן האדמה, שיחקנו בבובה החמודה ששיר הביאה לבית ספר, צ'וצ'ו, ובזכות זה לא היה לנו משעמם. המורים ניסו להרגיע את הילדים הקטנים שדאגו שהם יישארו שם, הם ארגנו פעילויות ממש נחמדות: יצירה מפונפונים, ריקוד היפהופ, ותפירה. היה ממש כיף, אבל זה לא מאוד עזר, כי בכל זאת – היינו מתחת לאדמה, והיה חשוך לגמרי, והיה מפחיד מאוד. בלילות, ישנו על האדמה, המורים ווידאו שהכל יהיה טוב ושכולם מצליחים לישון. לא כולם הצליחו לישון, אבל בכל מקרה היה לילה טוב יחסית למצב. התלמידים הסתדרו יפה יחסית לגילם, וכל תלמידי התיכון עזרו למורים ושיחקו עם הילדים כדי לשמח את כולם כמה שיותר. בבקרים אכלנו מהבורקסים, ושתינו מיץ תפוזים מאחת המורות. ידענו שהגיע הבוקר בזכות החריצים שהיו באדמה מההיתפוצצות. 

אני די פחדתי שיגמר לנו מה לאכול ולשתות כי כל מה שהיה לנו זה בורקסים ומיץ תפוזים שהתחילו להיגמר. 

בזמן השבוע הזה, אני, אגם, שיר ומיכל חיפשנו משהו שיכול לעזור, ואז ביום השמיני מצאנו סדק מספיק גדול כדי שנכניס עליו פתק מהמחברת של אגם, וישר ראינו את ההזדמנות וכתבנו כך: 

 

  מי שלא ימצא את הפתק הזה, אז בבקשה,אנחנו תקועות כאן, בבטן האדמה כבר מעל שבוע ומתחיל להגמר לנו האוכל. אז אם אתם יכולים, 

בבקשה, תזעיקו עזרה!!!!

 

שלחנו את הפתק הזה עם האוגר של שיר בתקווה שהוא יתקל בידיים טובות. ככל הנראה לקח לו זמן להגיע למישהו, כי כבר עברו ארבע ימים והוא עדיין לא חזר . בשלב הזה כבר נגמרו הבורקסים וכולם היו מורעבים, וגם מיץ עמד להיגמר, ואז פתאום האדמה נפתחה וקבוצת כבאים הגיעה עם האוגר של שיר ביד של אחד מהם. כולם היו מופתעים והסתנוורו מהכמות הפתאומית של אור יום. רצתי לאמא שלי שהיית מאחורי הכבאים,  ונחלצנו סוף סוף מההריסות של בית הספר. אבל הצד החיובי הוא שעד שמתקנים את בית ספר יש חופש מהלימודים! אבל מה שבטוח זה שסיימתי עם בורקסים ומיץ תפוזים לזמן הקרוב.

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *