לרוץ, זה הדבר היחיד שחשבתי עליו, כל עוד הם הם יודעים איפה אני אני צריכה להמשיך לרוץ.
ראיתי את הוואן הלבן של אבשלום בהמשך הכביש, אבשלום לא היה שם, למזלי, הוא לא היה בוואן באותו הזמן ואני זכרתי איפה הוא שומר את המפתחות מפני הילדים. נכנסתי לוון והתחלתי לנסוע, בוואן לא היה אף ילד אז פשוט נסעתי בלי לעצור, ראיתי מהחלון שהאנשים שרדפו אחרי השיגו אופנועים פתאום אז הם זזו מאוד מהר, אז כמובן שגם אני התחלתי לנסוע מהר יותר בהרבה.
אחד מהאנשים באופנוע היה עם רובה, הוא התחיל לרסס כמו משוגע, בזמן שברחתי מהכדורים שמעתי קול מהבגאז׳, היה שם ילד עם טלפון. לא הבנתי למה הוא לא מתקשר לאף אחד או בורח אז ניסיתי לראות מה הוא רואה בטלפון וראיתי שהוא רואה פורנ… לא חשוב, אחד מהכדורים פגע במראה של הוואן וגרם לה להעיף רסיסים לכל מקום. הטלפון של הילד גם היתפוצץ, ופגע פגע בי בזמן שנסעתי וגרם לי לעשות תאונה.
התחלתי להרגיש משהו מוזר בקצות האצבעות שלי ובמצח אבל חשבתי שזה פשוט מהתאונה. המשכתי לנסוע בשיא המהירות, הילד התחיל לבכות כי לא היה לו יותר את הפורנ.. את הטלפון, הוא עשה המון רעש וזה שיגע אותי. ניסיתי להיתרכז רק בכביש אבל לא יכלתי, מרוב שהתרכזתי כל כך חזק הילד התחיל לרחף, לכל מקום שהראש שלי היה זז הילד זז גם. אז כמובן שזרקתי את הילד מהחלון… כי למה לא?
חשבתי לעצמי שהדבר הזה יכול לעזור לי מאוד, אז התרכזתי מאוד חזק והרמתי את האופנועים, הם עפו באוויר וזרקתי אותם מצוק. בסופו של דבר אבשלום התקשר אלי כועס והוא ביקש את הוואן שלו בחזרה, אז נסעתי חזרה לאיפה שהוואן היה.
אבשלום חיכה שם כועס מאוד אבל הוא סלח, לא בדיוק, הוא רצה משהו בתמורה אז הסכמתי כי אף אחד לא רוצה לעצבן את אבשלום.
הדבר שאבשלום ביקש הוא..
הסוף
