עוד יום רגיל בעתיד | ה.ג. לביא

12/4/2312

יומני היקר

זה היום השישי מאז שהחללית התרסקה, אבל אני עדיין לא מצליחה להבין איך לצאת. כל הדלתות תקועות וכל הציוד החשמלי הרוס ומקולקל. למזלי הצלחתי למצוא דרך יציאה מתעלות האיוורור לחדר האוכל והמקרר היה מלא בפודינג שוקולד! אתמול בדקתי אם יש דרך לחדרים אחרים דרך תעלות האיוורור, אבל כל התעלות היו חסומות על ידי קופסאות שעפו במהלך ההתרסקות. באחת מהתעלות הייתה אפילו… גופה. על הגופה היו סימני נשיכה בכל הגוף, סימנים של חיה שמעולם לא ראיתי. זה היה אריק המכונאי של החללית, אז ידעתי שנדפקתי. בלילה ניסיתי לשכוח מהגופ… מאריק, כדי שסוף סוף אצליח להירדם. כשסוף סוף הצלחתי, התעוררתי באמצע הלילה לקולות מוזרים, משהו שהיה נשמע קצת כמו גיצים שעפים מאש. ניסיתי לחפש את מקור הקול, בכל פעם שיצאתי מהחדר הקול הפסיק, אבל כשחזרתי פנימה הוא נהיה הרבה יותר חזק, בכל פעם שיצאתי ונכנסתי חזרה לחדר הקול נהיה יותר ויותר חזק, עד שכבר נהיה מחריש אוזניים. בבוקר הקול נעלם כאילו לא היה. חשבתי שהתחלתי לאבד את שפיותי, אבל בלילה אחרי, זה קרה שוב. אותו קול של גיצים שעפים מאש. הפעם אני ידעתי שזה אמיתי, כי זה היה נשמע כאילו זה בה מהחדר ליד, אבל לא היתה לי דרך להיכנס לשם חוץ מתעלות האוורור. עליתי לתעלה ודילגתי בזהירות בבחילה מעל הגופה של אריק, כשהגעתי לחדר השני הקולות נהיו יותר חזקים, אבל לא כמו שהיה בפעם הראשונה, עכשיו זה ממש היה נשמע כאילו זה קרוב. הסתכלתי מסביב ומצאתי משהו שנראה כמו יד רובוטית שבורה, הרמתי אותה וכשהסתובבתי הרובוט, ששייכת לו היד, זחל אלי עם מבט רצחני, אבל משהו בעיניו של הרובוט היה נראה תמים, כאילו הוא רק מבקש עזרה. הנחתי לידו את היד ונתתי לו לזחול לכיוונה. כשהרובוט הגיע ליד התחילו קולות משונים, קולות של חוטי חשמל שמתחברים בריתוך. כשהסתכלתי יותר מקרוב ראיתי שהרובוט חיבר את עצמו! זה היה נראה ממש כמו קסם. ברגע שהרובוט קם היה לו מבט משונה בפנים, כאילו הוא ניסה לומר לי “תודה”. פתאום משהו שהיה נראה כמו נצנצים התחיל לעוף מתוך הרובוט, ובין רגע הוא נעלם.

 ביום למחרת הכל הרגיש כמו חלום, אבל כשהתעוררתי הייתי באותו חדר שהיה ב”חלום” אתמול בלילה, אז ידעתי שזה היה אמיתי. “אבל אין סיכוי שדבר כזה באמת קרה”. אמרתי לעצמי. במהלך היום ניסיתי למצוא תשובות למקרה המשונה שקרה אתמול… אבל לא מצאתי כלום, כאילו הכל באמת היה חלום. כבר התחלתי לאבד תקווה שאמצא אפילו את הרמז הכי קטן שיכול להיות למה שקרה. אני יודעת שאני לא מדמיינת דברים.

 במהלך הלילה התעוררתי ופתאום שמעתי שוב את הקול הזה , “הנצנצים המטופשים האלה כנראה נתקעו לי בראש” אמרתי לעצמי. באתי להסתובב וללכת לקפיטריה כשפתאום ראיתי אותו מולי, פשוט עומד שם עם מבט מבולבל וחמוד כמו של ילד קטן. בהתחלה חשבתי שנרדמתי ושזה חלום, אבל אז הוא נגע לי בכתף ופתאום שמעתי עוד פעם את הקולות המשונים האלה של נצנצים, ובין רגע אני בקפיטריה. הייתי בשוק לא נורמלי והרגשתי כאילו אני עומדת להתעלף. “אני לא מאמינה שהרובוט יכול להשתמש בטלפורטציה”, אמרתי לעצמי. הרמתי את ראשי וראיתי את הרובוט מולי. פתאום שמעתי אותו אומר בקול מעוות כמו של נער בגיל ההתבגרות:

 ”לא רצית לאכול”?

 כל מה שעשיתי זה פשוט להסתכל עליו בעיניים פעורות וכשסוף סוף יצאתי מהבלאקאוט הקטן שהיה לי שאלתי אותו: 

”אתה בינה מלכותית”? 

“אני לא יכול להיות בונה מלכותי, אין לי כתר ואני לא בונה, אני מארק, מכונת החירום בחללית”.

 “מכונת חירום”? שאלתי את הרובו… את מארק.

 “אני מכונה חלופית שקפטן רוברט (הקפטן של החללית) בנה”.

 “למה הוא בנה אותך מארק”? שאלתי,

 “קפטן רוברט אמר, שאם משהו מוצא אותי ושואל למה אני משמש פשוט לשקר” ענה הרובוט.

“זה בסדר, אני העוזרת של קפטן רוברט”, אמרתי בשקר לרובוט.

 “אם כך, אז אני נבניתי כדי להרוג את כל צוות החללית, כשאנחנו מגיעים לכוכב היעד”.

 הייתי בשוק ממה ששמעתי. פתאום ראיתי את מארק מרים את הרובה שהיה לו ביד מכוון אותו אלי ושואל:

”את חברת צוות”?

 “לא! ברור שלא, אני ביחד בתוכנית הזאת עם רוברט”,  עניתי בבהלה.

 “אז למה שאלת אותי למה אני כאן”? מארק שאל, בעודו מחזיר אותי לכוונת שלו. 

“רק רציתי לדעת עם אתה מארק או הרובוט השני, (שהוא כמובן מומצא) שרוברט בנה במידה ותבגוד בנו”.

 “יש עוד רובוט”? אמר מארק בקול מבולבל עם מבט של בגידה בעיניים,

 “כן ברור שיש עוד רובוט… מארק 2.0” עניתי.

”אם יש עוד רובוט אז איפה הוא עכשיו”? שאל מארק בקול ומבט חשדני.

 “אחד מהרובוטים עף מתוך החללית במהלך ההתרסקות, חשבתי בהתחלה שזה אתה, אבל כנראה שזה היה מארק 2.0”, אמרתי בתקווה שהוא יקנה את זה.

 “אם רוברט לא יכול לסמוך עלי, אז הוא יכול לשכוח את התוכנית! איפה קפטן רוברט עכשיו”? שאל מארק עם מבט נבגד.

 “אני לא יודעת, אני לא יודעת איפה כל אנשי הצוות, חשבתי שהם פשוט מתו בהתרסקות, אבל אולי יש סיכוי שהם עדיין בחיים”.

 “תכנות תוכנית חדשה… להשמיד את קפטן רוברט”, אמר מארק בקול נמוך ומפחיד.

 “אפשר לעזור”? שאלתי את מארק, “אני מכירה את כל הטריקים של הצוות ואת נקודות החולשה של רוברט” אמרתי עם ביטחון.

 “בסדר גמור”, אמר מארק.

 לחצנו ידיים והיד שלו נתנה לי זץ קטן.

 יומני היקר, נראה שאני ומארק עובדים ביחד עכשיו וזה הרבה יותר טוב מהתקופה שהתוכנית שלו היתה לרצוח אותי ואת כל שאר אנשי הצוות.

 “את צריכה ללכת לקפיטריה”? מארק שאל.

 “כן”, עניתי.

 פתאום מארק הוציא נקודת לייזר מהיד שלו שחותכת את הקיר בצורת דלת, “נראה לי שככה יהיה לך יותר קל”….

 פתאום התחלתי להריח משהו מוזר, ריח של משהו רקוב, ריח דומה מאוד לאותו ריח שהיה בתעלות האוורור, איפה  שאריק היה…”או שיט” אמרתי בלב“, אני חושבת שיש עוד גופה בקירות”, אמרתי. 

 אחרי כמה שניות שחשבנו מה לעשות פתאום מארק ואני שומעים רעש של משהו רץ, וזה נשמע שמה שזה לא יהיה זה מגיע מהר… מהר מאוד לכיווננו. פתאום הפתח של אחת מתעלות האוורור עף מהמקום ו… חיה משונה, כנראה חייזר עם ניבים ענקיים וקוצים גדולים וחדים על הגב קפץ מתעלת האוורור חסם את היציאה מהחדר והתחיל ללכת לכיווננו באיטיות עם מבט של רוצח.

מארק החזיק לי את היד וקפץ איזה 5 מטר באוויר ואז נכנסנו מהר לתעלת האוורור, שהיצור פתח והתחלנו לברוח הכי מהר שיכולנו. כשהגענו לפתח של תא הטיס ראיתי שהגופה של אריק כבר לא הייתה שם, כל מה שנשאר ממנו זה שתי עצמות ושלולית דם. כשראיתי את מה שנשאר ממנו התחילה לי בחילה וכבר יכולתי להרגיש את הקיא עולה לי בגרון. אבל הבחילה עברה בשניה, שאני ומארק שמענו הד של נהמה שמגיעה מקצה התעלה. יכולנו כבר לשמוע את היצור רץ לכיווננו. פתחנו מהר את פתח תעלת האוורור וברחנו לתא הטיס.  ניסינו לחסום את פתח התעלה כמה שיכולנו עם החפצים שהיו בחדר.

 “אני מקווה שזה יחזיק”, אמרתי בקול דואג ומפוחד. הסתכלתי מסביב כדי לחפש עוד חפצים, שאפשר לחסום איתם את הפתח וראיתי על שולחן הניווט מכשיר קשר. הלכתי לבדוק אם הוא עובד, הייתי מופתעת כשראיתי שהוא פעל. ניסיתי ליצור קשר עם החלליות האחרות, הרמתי את מכשיר הקשר ואמרתי:

 “מיי די! מיי די! אנחנו כלואים בחללית עם עב”ם חי וזה תוקף את כולם. בבקשה אם אתם שומעים את זה תשלחו עזרה”, אמרתי בקשר, בתקווה שמישהו שמע את הקריאה.

 פתאום התחלתי לשמוע שוב פעם את הקול המשונה של גיצים, “מארק אתה התקלקלת שוב”? שאלתי את מארק,

 “לא, אני מתוקן לגמרי”, הוא אמר.

פתאום היצור קפץ מתעלות האוורור לכיווני בכלל בלי להתאמץ, ניסיתי לא לזוז בתקווה שהוא ילך, אבל אז התחלתי לשמוע את הקולות של הגיצים הרבה יותר חזק, כאילו זה בא מהיצור. ממש לפני שהיצור תקף אותי התחלתי להריח ריח של עשן ופתאום היצור נפל כמו מת. הזזתי אותו בזהירות ובדקתי מה קרה, ראיתי שיצא לו המון עשן מהגב, אז בזהירות חתכתי את היצור עם סכין שהיה לי וראיתי המון חוטי חשמל וחיבורים של כבלים. אחרי כמה שניות התחלתי לצחוק כל כך חזק שלא שמתי לב שהיצו… שהרובוט קם חזרה על רגליו. הוא קפץ עלי ונשך אותי בצד הגוף. צעקתי מכאב כל כך חזק, שהרובוט נשך אותי אפילו יותר חזק. זה הרגיש כאילו הכל עומד להפוך לשחור, אבל בשניה האחרונה מארק ירה בו והשמיד אותו לחלוטין. זה היה מאוחר מידי… אני איבדתי יותר מדי דם… תרגעו, אני לא מתה. בסך הכל התעלפתי.

מארק הרים אותי וניסה לרפא אותי, כמו שהוא עושה לעצמו, אבל זה רק עשה יותר נזק. חשבתי שזה כבר הסוף בשבילי, אבל אז חללית הגיע להציל אותנו. כנראה שמישהו שמע את הקריאה לעזרה שלי. כשאנשי הצוות של חללית ההצלה נכנסו לחללית וראו את מארק, הם עמדו לתקוף, אבל כשהם ראו אותו מרים אותי, הם ראו שהוא רובוט לא מזיק. אנשי הצוות הרימו אותי והכניסו אותי לחללית שלהם, הם טיפלו בי ובמארק. עכשיו אנחנו בחללית ההצלה בדרך לתחנת החלל הבינלאומית. אני עדיין פצועה, אבל עובדי הצוות הצילו את חיי ואת חייו של מארק. אחרי שאנשי הצוות הכניסו אותי לחללית שלהם חלקם הלכו לחקור את החללית שלנו, כדי להבין מה גרם להתרסקות ואיך היצור נכנס. לאחר כמה שעות של חקירה הם מצאו מעין דף קטן, משהו שהיה נראה כמו כרטיס ביקור, הוא היה קצת שרוף, אבל עדיין היה אפשר להבין מה כתוב. היה כתוב על הכרטיס באותיות קטנות: 

׳רוברט חלקי חילוף. התקשרו למספר זה כדי לקנות חלקי אדם הכי טריים שיש  לחילוף. 534768913׳

 אנשי הצוות הכניסו את הכרטיס לשקית פלסטיק עם כפפות,

 “נהפוך את המקרה הזה לחקירה משטרתית בשניה שנגיע לתחנת החלל”, אמר איש צוות לכיווני.

 התכוננו להמראה ופתאום שמענו צחוק משונה מגיע מהחללית שלנו. חשבתי בהתחלה שזה סתם הזיות מהפציעה, אבל כולם שמעו את זה. פתאום התחלנו לשמוע קול של איש זקן אומר:

“כל מה שרציתי היה בסך הכל להשיג קצת כסף, מעולם לא רציתי שזה יגיע כל כך רחוק”.

 כולם הלכו לבדוק מי זה האיש הזה דרך החלונות, ומי שראינו היה קפטן רוברט. ראינו שהוא החזיק משהו ביד, זה היה נראה קצת כמו כפתור. שמענו אותו אומר “להתראות וסליחה, סליחה על הכל”, 

רוברט לחץ על הכפתור ושניה אחרי זה החללית התפוצצה.

 ניסינו לברוח משם לפני שגם משהו אצלנו יתפוצץ או יהרס.

 כרגע אנחנו בדרך לתחנת החלל, אמרו לי שיסבירו לנו הכל כשנגיע, אבל משהו בזה הרגיש לי קצת חשוד, אני לא יודעת מה, אבל זה פשוט לא מרגיש לי טוב כל כך…

אני אחזור שבוע הבא עם עוד סיפורים

להתראות יומני היקר,

שלך חברת צוות: 73 E

התרסקות עב"מ בשדה עם עשן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.