עולם מושלם/מאת נעמי גלעד
תדמנו את זה, עולם שקט ונוצץ, עולם בלי כאב וצער.
עולם מושלם.
עולם שתוכלי ללכת ברחוב בלי פחד וחרדה וברגע שתגיעי הביתה כולם היו זוהרים משמחה, לא דמעה ולא צעקה רק חיוך שזוהר כמו השמש החמה.
את תגיעי לכיתה בלי שום רגש של בושה או חרפה אלה במקום זה תרגישי שימחה שעולה על גדותיה.
לא יותר פחד וחרדה, לא יותר צער ואשמה האנשים פה לא מכירים את הרגשות האלו, הם רק מכירים את ההפכים, אלו שיותר שמחיים.
עולם מושלם כמו שתמיד, בלי כאב רק שימחה אבל אם כמה שאת רוצה להישאר את יודעת שאת לא יכולה.
את לא שייכת לפה וזה כואב ברמה אחרת,
זה כואב לחיות עם אשמה.
אז למה? למה זה קרה?
איך הגעת למצב שאת פה אבל היא לא יכולה.
זה לא עולמך זה עולמה
את צריכה לחזור הביתה, לחזור לכאב ולחרדה אבל אם כמה שזה כואב את יודעת שזה הדבר הנכון לעשות,
בגלל שעם כמה שאת אוהבת את העולם הזה היא עכשיו סובלת במקומך.
אז את מחליטה לקום ולצאת מהדלת, זה אולי כואב אבל את לא מצטערת.
את לוקחת נשימה עמוקה ואומרת תודה לחוויה הנדירה ועם דמעה גדולה שנופלת מעיינך את מחייכת ועוזבת.
עם הכאב שחזר והפחדים הגדולים שיש בחיים את שמחה, בגלל שאת לא מרגישה יותר אשמה.
