שפת ברירת מחדל בביה”ס תהיה שפת אישה/בת (במסמכים, בדיבור, ולכל עניין)

כלל בסיסי הוא ששפה יוצרת מציאות. המציאות שלנו בראש היא תוצאה של מילים שספגנו. אנחנו לא יכולים לתאר או לדמיין משהו אם אין לנו בארסנל את המילים הנכונות. השפה היא זו שמגדירה מציאות וביכולתה לשנות מציאות.

השפה העברית היא שפה פטריארכלית, שבה במקרים רבים הנשים מודרות מהשיח, כך שתלמידה לעיתים לא מוצאת את עצמה נוכחת בו.

לפנות לתלמידה בלשון נקבה זה לומר ‘את כאן, את חשובה, ולכן אני פונה אליך’. הדיבור בלשון זכר (סתמי) תמיד מותיר את התלמידה עם השאלה – האם הפעם דיברו גם אלי?  

הרבה פעמים זה באופן לא מודע- אבל זה שם. 

כשזכר הוא ברירת המחדל בשפה, זה מסמן שבעולם הזכר הוא ברירת המחדל, לא נשים, וזו בעיה.

האקדמיה ללשון העברית טוענת כי אינה מהנדסת את השפה, אלא מספרת מה המצאי ומה הדברים שחורגים מכללי העברית. 

האקדמיה ממליצה למוסדות רשמיים שפונים לציבור הרחב לנקוט את הדרך הרגילה של העברית. אך לא נכנסת למקום של קידום או בלימה של עמדה חברתית כלשהי.

תפקידנו באמצעות הצעה זו להנכיח את הנשים בשפה העברית באופן ויזואלי בדיוק על מנת לקדם עמדה חברתית.

מחקר (טלי רגב מהבינתחומי ותמר קריכלי-כץ מאונ’ תל אביב) מצא כי פנייה לסטודנטים בלשון נקבה במבחנים מעלה את ציוני הנשים. למעשה, נשים צמצמו את הפער בציוני מבחני מתמטיקה ב-33% כשהם נוסחו בלשון נקבה, וכשהם נוסחו בזכר הישגיהן היו נמוכים בכ-15% בממוצע משל הגברים. (ציוני הגברים לא נפגעו). עוד התברר כי נשים שנדרשו לענות על שאלות שנוסחו בזכר וגברים שענו על מבחן בלשון נקבה השקיעו פחות זמן בבחינה.

החוקרות סיכמו כי “המחקר ממחיש את האופנים שבהם סטריאוטיפים מופעלים על-ידי שימוש בשפה ואת ההשפעה של שפות ומאפיינים לשוניים של שפות על ההתנהגות והמחשבה שלנו”.

בהצלחה לכולנו בניפוץ תקרות הזכוכית